<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך בר פיולי</h1>
<h2>דף צו.</h2>
גרסי' בפ' גיד הנשה הל' הנוטל גיד הנשה בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל קא מנקר אטמא וקא גייס ליה א"ל חות ביה טפי א"ל השתא אי לא חזיתיך ספית ליה איסורא אירתת נפל סכיניה מידיה א"ל דאורי לך כר' יהודא אורי לך מיהו שמואל מחמיר [לא] בעם הארץ ולא ברשע אני חשדך דאורי לך לעשות כך כר' יהודא אורי לך ומיהו שמואל דהחמיר כר' מאיר החמיר ומדרבנן הוא לר' מאיר צריך שיטול את כולו כדתניא בברייתא [צ"ב ע"ב] ר' מאיר צריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא ולישנא דצריך משמע דרבנן מדלא קתני מחטט אחריו בכל מקום ועליה קאי ר' יהודא ואמר דאין צריך אפילו מדרבנן אלא גוממו עם השופי והיינו דאמר ר' יהודא במתניתין כדי לקיים בו מצות נטילה ושמואל לטעמיה דאמר לא אסרה התורה אלא שעל הכף אבל מה שמתפשט אחרי כן אע"פ שעלה אינו אוסר אלא מדבריהם וכ"ש קנוקנות שבו דאינו אלא מדבריהם ולשמואל אע"פ שהוא עץ סבירא ליה כעולא דהתורה חייבא עליו ולא על שיש בו טעם ודשמואל תנאי וכרבנן (יחידאה) סבר כדמסיק רב פפא דתנאי היא ורבנן דדרשי דפשיט איסוריה בכוליה [ירך] (וד)אית להו דשמואל ורב הוא דפליג אדשמואל ואכולהו [דאמר] [צ"ב ע"ב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב לא אסרה תורה גיד הנשה אלא קנוקנות שבו, והא כ"ע אית להו דעל כף היא (וכי) [וכהלכה] דכיצד משערין אותו משערין אותו כבשר בראשי לפתות מתניתין דלא כהאי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם והכי פסקינין הילכתא דאין בגידין בנותן טעם שמא מיהו דאקנוקנות לא מחייב דליכא מ"ד דבקנוקנות אין טעם אית בהו אבל על הארוך בין מה שעל הכף בין המתפשט אין בהן נותן טעם לעולא דאמר עץ הוא והתורה חייבה עלה ולא איתפרש לי מאי סבירא ליה דמתפשט דבקנוקנות פטור וכדאביי דמפרש [צ"ב ע"ב] גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, מיהו ר' יהודא סבר דיש בגידין בנותן טעם כדמוכח בכמה דוכתי ור' שמעון פליג עליה כדאיתא בפ' גיד הנשה [ק' ע"ב] ובפ"ב דפסחים [כ"ב ע"א] ופסקינין הילכתא דאין בגידין בנותן טעם ונ"ל הפי' פשיטא דגידין יש להן טעם דאין לך דבר שאין לו טעם אפילו עץ יש לו טעם אלא שאין לו טעם של מאכל ובגיד בהכי פליגי ר' יהודא דאמר יש בגידין בנותן טעם והרי הוא בשר הילכך אם אכל גיד הנשה של בהמה טמאה לוקה משום גיד משום דמבני יעקב נאסר ולוקה נמי משום אוכל טמא כמו על נבילתן ולר' שמעון פטור לגמרי משום גיד דדוקא אטהורה אזהיר רחמנא ולא אטמאה משום נבילה נמי לא דאין בגידין בנותן טעם אבל אקנוקנות אם פטור עליהן בטהורה משום דגיד אמר רחמנא ולא חוטין בין לעולא בין לרב היה חייב בטמאה משום נבילה, לעולא אפילו לר' שמעון, לרב פליגא לר' שמעון דאפילו בקנוקנות לר' שמעון אין בהן בנותן טעם. פסק מר רב יהודא גאון גיד בנותן טעם לא משערינן ליה דקיימא לן כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דאמר אין בגידין בנותן טעם וכי נתבשל גיד הנשה או נמלח עם הבשר או עם הגידים שדי ליה לדיליה אבראי ובין בישרא ובין גידין שרו ולא צריך לשעוריה לא בנותן טעם ולא בששים וה"מ גיד גופה אבל שמנונית דידיה כי נתבשלה או נמלחה אסור כל דמבשל בין בשר בין כל מילי אלא בשיעורא כדאמרי רבנן ע"כ פסק הגאון, וכן מר רב אחאי בשאילתות [פ' וישלח שאילתא כ"ד] ופי' נמי קנוקנות שלו נמי אסירי מדרבנן ומשערינן ליה לבהדי שמנו וקנוקנות והי נינהו הני קנונייתא כי היכי דאמרת קנוקנות גפנים. ואני תמיה על הא דאמר שמואל אההיא דירך שנתבשל בה בגיד הנשה [צ"ו ע"ב] לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ולא קא מפליג בשומן כלל ותו בההיא שמעתא [צ"ז ע"ב] הנהו אטמאתא דבישרא דאמלחו בבי ריש גלותא בגידה (דדשייה) [נשיא] רבינא אסר רב אחא בר רב שרי אייתי שיילו למר בר אשי אמר להון אבא שרי א"ל רב אחא בר רב לרבינא מאי דעתיך מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא [שנתבשל בה אבל] (ש)נצלה וכו' ומסקנא מלוח כרותח, כרותח דצלי ולא הזכיר שמנו כלל בין שמן בין כחוש, ומשמע נמי דרב אשי נמי לא קא שרי וכן מר בריה ורב אחא בר רב גופיה דשרא לא שרא אלא משום צלי אבל בבישול משמע דכ"ע אסירי, ועל ירך שנתבשל בה גיד הנשה דאמרינן כיצד משערין אותה פסיק בגמרא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דמותר משום דאין בגידין בנותן טעם וליכא דחיש בקנוקנות ואשמנו, ולפי' רבותי הגאונין שפסקו הילכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר (מאומתא ומפך) [מאודיתא ומיפך שבועה].
